Press Coverage

Empty Chair

Even this year, when the entire Jewish people will be at the Seder table, Tehila Friedman and Hui Ehrenfeld will move between the hotel's guest tables and make sure that all their guests are as pleasant and pleasant as possible. The order will be led by Eliezer Rosenfeld, who educated his sons Yitzhaki and Malachi, and together with him sat many families who lost a father, a mother, brothers and children in recent years.

כבר 14 שנים מארגנת פרידמן במסגרת ארגון נאו"ה (נפגעי איבה ומשפחות השכול) שאותו ייסדה וכיום היא מנהלת בשיתוף עם ארנפלד. בשאר ימות השנה עסוקות שתיהן בדברים אחרים. פרידמן מנהלת את ארגון "תעסוקטיף" שמסייע בכל הקשור לתעסוקה למגוון אוכלוסיות, ואילו ארנפלד בעלת עסק להנגשת השכלה אקדמית למגזר החרדי ופתיחת כיתות נפרדות באוניברסיטאות. ליל הסדר המיוחד הזה, שהוא מפעל שלם של אהבה וחסד, הן מארגנות בהתנדבות.

כמה חודשים לפני ליל הסדר, הן יוצאות למסע שבסופו כל משפחה שכולה שאינה מסוגלת לעבור את הלילה הזה בביתה ומבקשת מקום להתארח, להניח את הראש, להרפות, לתת לליל הסדר להתנהל על ידי אחרים, להרגיש את הכל עטוף באהבה,ובשמחה ככל שניתן  - כל משפחה שזקוקה למקום הזה מוצאת אותו בפרויקט החסד המופלא הזה.

עד שזה קורה, עסוקות פרידמן וארנפלד בגיוס תרומות, ארגון ולוגיסטיקה של האירוח רב המשתתפים בחג ובעיקר בעבודה מול המשפחות השכולות שזו להן השנה הראשונה או השניה שבה הן נאלצות להתמודד עם הכסא הריק של יקירן בליל הסדר. "אנחנו דואגות להכל", אומרת ארנפלד. "אם יש אלמנה צעירה שצריכה עזרה עם הילדים, אנחנו נצמיד לה מתנדבת שמוכנה להיות שם בשבילה. אם מישהו צריך מזון מיוחד- אנחנו נדבר עם המלון שידאגו לכך. אנחנו שם כדי שהכל יהיה הכי נוח ומחבק. זה המקום שאנחנו שם בשביל עם ישראל". כבר שנים ששתיהן לא קראו את ההגדה בליל הסדר, או הסבו בנחת ליד השולחן. התמורה היא סיפוק עצום. "החלום שלי הוא להתנדב יום בשבוע", מגלה ארנפלד. "עד שזה יקרה אני משקיעה את כל כולי בהכנות לליל הסדר ובלילה עצמו".

עם ישראל לא מאכזב

ההתחלה היתה בראשית שנות ה-2000, בימי האינתיפאדה השניה. גל פיגועים רצחניים השתולל ברחבי הארץ ופרידמן לא יכלה לשאת את הישיבה בחיבוק ידיים. כל פיגוע החזיר אותה לפיגוע בקו 405 ביולי 1989. היא היתה אז ילדה בת 13 שטיילה עם קבוצת ילדים שהדריכה בקייטנה סמוך לביתה בטלזסטון, כששמעה קול פיצוץ אדיר. כשרצה לראות מה קרה, ראתה את האוטובוס המרוטש שהתדרדר לתהום, שמעה את גניחות הפצועים ובהמשך גם ראתה את גופות ההרוגים שהועלו באלונקות במעלה המדרון. תחושת חוסר האונים שליוותה אותה באותו פיגוע חזרה שוב ושוב עם כל פיגוע שהתרחש. הפעם הרגישה שאינה יכולה יותר לעמוד חסרת אונים בחיבוק ידיים והחליטה לעשות מעשה. כיוון שהיתה אז בעלת עסק לאפיית עוגות מוזמנות מיהודי התפוצות, היא פנתה ללקוחות שלה והציעה לארגן יחד איתה חבילות שי לפצועים בבתי החולים. רגע לפני שיצאה עם 200 החבילות שהכינה, הדביקה על כל אחת מהן מדבקה עם מספר הטלפון שלה, והזמינה את מי שצריך סיוע לפנות אליה. כך, בלי שהתכוננה לכך מראש, הפכה למפעל של חסד. 100 בקשות לעזרה היא קיבלה, בעיקר מפצועי גפיים שהיו זקוקים לסיוע ועזרי הנגשה. פרידמן פתחה "דפי זהב" והחלה לחבר בין פצועים לאנשים טובים שמוכנים לסייע. "הנכונות של אנשים ובעלי עסקים לעזור היתה מדהימה. עם ישראל לא אכזב". במקביל היא קיבלה עוד ועוד בקשות לסיוע. "אחרי שנה של עבודה אינטנסיבית, עשינו ישיבת צוות של כל המתנדבים, והבנו שאין ברירה אלא לפתוח עמותה. בהתחלה סירבתי, כי לא רציתי להאמין שהפיגועים יימשכו כל כך הרבה זמן. בהמשך הבנתי שאין לנו ברירה".

וכך קמה עמותת נאו"ה, על שם סבתה, נאוה שאן ז"ל, ניצולת שואה, שהיתה שחקנית בטרזינשטאט ובארץ היתה ממייסדות תיאטרון חיפה. בהמשך, נמצאו גם ראשי התיבות שקלעו לקהל היעד של העמותה: נפגעי איבה ומשפחות השכול. דרכי הסיוע היו רבות: ימי כיף, שבתות, סעודות משותפות, קבוצות תמיכה, וכמובן ביקורים בבתי חולים ובבתים. 

הפיגוע במלון פארק בעיצומו של ליל הסדר בשנת תשס"ב, שבו נרצחו 30 בני אדם, היה נקודת מפנה בפעילות העמותה. "בפיגוע ההוא הרגשתי שהרוצחים בעצם ניסו לפגוע בלב של עם ישראל והרגשתי שצריך לעשות מעשה של קירוב לבבות ועזרה לזולת, כי רק מהמקום הזה אנחנו יכולים לנצח".

עם ישראל חי

קצת יותר משנה לאחר הפיגוע, פגשה את דב קלמנוביץ', הפצוע הראשון באינתיפאדה הראשונה, שאמר לה שהדבר הכי משמעותי שתוכל לעשות למען הפצועים ומשפחות השכול יהיה לערוך למענם ליל סדר".

למה דווקא ליל סדר?

"דב הסביר שליל הסדר הוא אירוע שכולם חוגגים יחד סביב שולחן וההיעדר של מי שהסב יחד על אותו שולחן בעבר ועכשיו איננו, הופך לבלתי נסבל. בעקבות הפגישה, קיבלתי החלטה לארגן ליל סדר. הלכתי למלון עץ הזית וסיפרתי להם על הרעיון והם נרתמו לעזור. שלחתי מיילים ללקוחות בחו"ל שנרתמו לסייע כלכלית. היו שם סיפורים מדהימים: ילדה שתרמה את כסף במקום בת מצווה, נערה שמכרה עוגות ואספה סכום של 10,000 דולר. ההתגייסות היתה מדהימה".

בהיריון מתקדם עם בת רביעית היא ארגנה את ליל הסדר הראשון.  "אני זוכרת איך האורחים הגיעו פצועים וחבולים. ילדה בלי עין, נער עם רגל תותבת, הורים ששכלו את בנם בקרב בג'נין. האווירה היתה מאוד קשה". בערב, כשכנסו לחדר האוכל כל האורחים, פתאום הכתה בה ההבנה שלמרות שהכינה הכל יפה כל כך, לפרט אחד שכחה לדאוג: "לא דאגתי למישהו שיערוך את הסדר. אמרתי לאנשים שעל הפרט הזה לא חשבתי ונעשה את זה ביחד. ואז ניגש אלי יצחק בוסידן, שבנו עמית נהרג בג'נין, ואמר לי: 'אני לא יכול לראות אותך ככה'. הוא פנה לאנשים ואמר: 'אתה איבדת רגל, את איבדת עין, אתה פצוע, אני איבדתי ילד בקרב ואת איבדת בת בפיגוע ופה אנחנו כולנו, ועם ישראל חי. בואו נחזיק ידיים ואחד את השני'. ואז התחילה השירה הכי מרגשת ששמעתי אי פעם. אנשים שרו 'עם ישראל חי'  ויחד עם השירה נפתחו הלבבות וכך נכנסנו לליל הסדר. זה היה מאוד מרגש. מסביב עוד המשיכו הפיגועים, ולמרות הקשיים והכאב, אנשים שרו. שם הבנתי את החשיבות של החיבור בין המשפחות השכולות. כי למשפחות שכולות אין מענה חברתי אמתי".

מה ההסבר שלך לבדידות שחשות המשפחות השכולות?

"לאנשים קשה לעבור את הכביש ולשאול מישהו שקם משבעה 'מה איתך?'. קשה לנו, כחברה, לראות אנשים כבויים לאורך זמן. יש לנו צורך לראות אנשים שמחים. קשה לאנשים לראות אימא שכולה מנגבת דמעות בחתונה ולא שמחה עם כולם. אנשים שכולים צריכים לעמוד בציפיות החברתיות האלה ורבים מהם מספרים על תחושת בדידות גדולה. המפגש בין המשפחות השכולות מאפשר לאנשים להיות כפי שהם: לפעמים שמחים ולפעמים עצובים וכואבים ולהרגיש שזה יתקבל בסדר. אני חושבת שזה הדבר הגדול ביותר שהצלחנו לעשות".

יהיה מי שידאג

מאז ועד לשנה הנוכחית מתקיים הסדר מידי שנה והוא נושא את השם "פרויקט הכסא הריק". 3,200 איש השתתפו בו עד כה. שנה לאחר ליל הסדר הראשון, בשנת 2005, הצטרפה לפרויקט מי שמלווה אותו עד היום באנרגיות בלתי נדלות, חוי ארנפלד. ארנפלד גדלה במשפחה חרדית הארד-קור ועברה את כל המסלול החרדי ליטאי, כולל סמינר הוראה לבנות ונישואין לאברך בגיל צעיר. זוג צעיר חרדי על מסלול שהותווה מראש, עד שבחרו לעשות מהפך בחייהם. "היינו אברך ומורה, וכמו רוב החרדים לא הכרנו אנשים מחוץ לעולם החרדי. בשנת 2001 נסענו לשליחות ברוסיה ושם הזדמן לנו לפגוש שליחים מהציונות הדתית ובזה אחר זה התנפצו המיתוסים שלנו על המגזר, על החיבור שלו לתורה ומצוות ועל הקשר שבין אדם לחברו. הבנו ששם מקומנו". כשחזרו לארץ, לאחר שעבדה שנה אחת כמורה, החליטה שהגיע הזמן לפרוס כנפיים. במודעת 'דרושים' שראתה במקרה באתר האינטרנט ALLJOBS נכתב שדרושה רכזת פרויקטים בטלזסטון. החיבור בין הישוב החרדי לאתר החילוני נראה לה מסקרן  והיא הלכה לראיון. "כך הכרתי את תהילה ואת העמותה המדהימה שהקימה. תהילה מאוד ביישנית ואני, כמעט הפוכה ממנה: מרגישה מאוד נוח בכל מקום וחיבור ביננו היה מיידי. נכנסתי לארגן את ליל הסדר, ונשארתי לרכז את כל שאר הפרויקטים בעמותה. אלו היו שנים גדושות פעילות. סדנאות, שבתות, פעילויות, ביקורים בבתי חולים ובבתים ותמיכה בצרכים השונים". אבל כשהתחיל המשבר הכלכלי הגדול בארצות הברית ב-2008, נפסק זרם התרומות. "בהעדר תקציב, נאלצנו להפסיק את כל הפעילויות בעמותה. החלטנו להישאר רק עם דבר אחד: ליל סדר משותף למשפחות השכולות".

עשיתן כל כך הרבה, למה בחרתן להתרכז דווקא בפרויקט הזה?

"בסופו של דבר אני יודעת להפנות כיום משפחות שזקוקות לסיוע לעמותות אחרות", מסבירה פרידמן את הבחירה. "לליל הסדר אין מענה וזה חג שמאוד קשה בו למשפחות שכולות. הפער בין הציפיה לחוות את ליל הסדר בשמחה ובתחושת חירות, ובין התחושות הפנימיות הוא מאוד קשה. ישנה גם ציפיה של ילדי המשפחה שיהיה כבר בסדר ושאמא תפסיק לבכות. בסדר אצלנו אפשר ולגיטימי לבכות, אפשר להוריד את המסכות ולהיות מי שאתה. אנחנו אומרות למשפחות: 'איך שמרגיש לכם נכון- ככה תבואו. תניחו את הקושי ותנו לנו לנהל את העניינים'. ואנחנו מרגישות שאנשים באים בתחושה שיש מי שיאפשר להם להניח את הראש. יש מי שידאג לשמוח ולשיר, מבלי שהם יצטרכו להוביל ואנשים שעברו דברים דומים מניחים יד זה על זה ויש עזרה הדדית. ומי שרוצה יכול לשמוח ומי שלא- לא חייב".

"המשפחות השכולות שבוחרות להגיע אלינו, עושות זאת כי אינן מסוגלות לשאת את החלל. מבחינתן, בלתי נסבל ובלתי אפשרי לשבת ליד הכיסא הריק של בן המשפחה ששכלו", מוסיפה ארנפלד. "מספיק שבן משפחה אחד פורץ בבכי או פורש לחדר, כי אינו יכול לשאת יותר את הכאב, וכל הסדר נהרס".

שתיהן מספרות שהמקרים ששוברים ליבן יותר מכל, הם אותם מקרים כשהם מגיעות לנחם משפחה שהן כבר מכירות מהעמותה והן מגיעות לביתה שוב לניחום אבלים נוסף. "לפני מספר שבועות", מספרת פרידמן ונאנחת, "נהרג בחור בן  26. הכרנו את המשפחה, כי האח של האימא נרצח בפיגוע. כשהתיישבתי ליד האימא שלו, היא הניחה עלי את הראש ואמרה לי: 'אני יודעת שלפחות בפסח יהיה לי איפה להיות'. הרי כולנו יודעים כבר חודשים מראש איפה נהיה בליל הסדר. החשש 'מה יהיה בלילה הזה?' מנקר בליבן של המשפחות כל הזמן הזה".

כולם יושבים יחד

השנה, כאמור, ילוו את המשפחות בלילה הזה שרה ואליעזר רוזנפלד, שגם ינהל את הסדר. "כשהגעתי אליהם לניחום אבלים", מספרת פרידמן, "אליעזר אמר לי: 'לא רציתי לראות אותך בנסיבות כאלה'. עם כל הכאב הם אספו את עצמם ויוצאים לשליחות, כי לאליעזר ושרה יש כוחות מיוחדים לאסוף את השברים ולעזור לאחרים ליצור שלם מלב שבור".

במוצאי החג ימלאו 15 שנים למות של בנם, יצחקי ז"ל. משפחת רוזנפלד נוהגת לערוך מידי שנה 'טיש' לעילוי נשמתו. הפעם בחרו לעשות את הטיש הזה יחד עם המשפחות שבאו לחוג יחד את הסדר.

ארנפלד מספרת שרוב המשפחות שבוחרות להגיע, עושות זאת רק בחלוף שנה מאז האובדן. "בשנה הראשונה חלק גדול מהמשפחות לומדות את עצמן מחדש", מסבירה ארנפלד. "כולם מסביב עדיין עוטפים ומכילים. הבעיה מתחילה בדרך כלל בשנה השניה, או כשבין האובדן לליל הסדר עברו חודשים ארוכים והסביבה כבר פחות עוטפת ומכילה".

אתם מארחים את בני כל המגזרים וליל הסדר הוא הרי לא רק ארוחה, ויש שונות בין מנהגי עדות שונות או אנשים ממגזרים שונים. איך עושים שכולם ירגישו שזה ליל הסדר שלהם?

"אנחנו שמים דגש על השירים שמוכרים לכולם, ומעבר לזה, זה ליל סדר לא שיגרתי", אומרת פרידמן. "אנחנו ממחיזים חלקים מההגדה שכולם יכולים להשתתף בהם, נותנים לכל שולחן תפקיד של חיה שהוא צריך לייצג ולשחק, ועם כל האנרגיה הזאת, בסוף כולם מתחברים".

"וכשעומדים עשרות ילדים ושרים 'מה נשתנה' כולנו מתרגשים איתם", מוסיפה ארנפלד. "למרות המסע הכבד של ההורים, ילדים הם ילדים והם זקוקים לשמחה הזאת. ולכן הילדים הם מרכז העניינים, והם עוברים בין השולחנות כששרים 'בצאת ישראל ממצרים' ומחלקים לכולם אגוזים. כל עם ישראל יושב ביחד וזאת עוצמה מטורפת. בארוחת הצהריים שאחרי ליל הסדר בשנה שעברה הסתכלתי על כולם וחשבתי כמה זה מדהים: דתיים, חילוניים, חרדים, ברסלבים, ישראלים ועולים- כולם יושבים יחד ויש להם מכנה משותף עמוק שמחבר".

כמה שנים לאחר האובדן ממשיכות להגיע המשפחות?

"זה מאוד משתנה", אומרת ארנפלד. "בשנה שעברה למשל, היתה איתנו משפחתו של אברהם חסנו שנרצח בפיגוע דריסה. המשפחה הגדולה שלו הרגישה שאינה יכולה להיות בבית, כי כל שנה הוא ניהל את הסדר והיה מאוד דומיננטי וחסרונו היה בולט בערב הזה יותר מתמיד. הם היו איתנו והיה להם טוב. השנה הם כבר חוגגים בבית. אבל הם היו זקוקים לשנת המעבר הזאת. בשנה שעברה היה לנו זוג שנפטרה להם תינוקת בפתאומיות. הם באו להיות איתנו והשנה הם חוגגים עם המשפחה. אבל יש לנו גם משפחות שאיתנו כל שנה. בעיקר משפחות של אלמנות שאין להן אלטרנטיבה מלבדנו, כי אין להן מי שינהל את הסדר".גם משפחת מזרחי מגיעים איתנו והילדים אומרים קדיש זה בהחלט משימה מרגשת ומאתגרת ואנחנו שם כדי לוות אותם.

מאבק שזר לא מכיר

השנה ישתתפו בסדר כ-160 איש מתוך כ 50 משפחות שאיבדו את יקירם בשנים האחרונות. ביניהם גם יעל וייסמן שבעלה ינאי ז"ל נרצח בפיגוע ב'רמי לוי' בשער בנימין, יחד עם ביתה התינוקת, משפחתה של הלל אריאל ז"ל שנרצחה בשנתה בביתה בקרית ארבע, ומשפחות נוספות שאיבדוילד , לפעמים גם שניים, בעלים  ואחים. "גם משפחות שיש להן משפחות מורחבות גדולות יעדיפו פעמים רבות להיות איתנו, כי לפעמים דווקא ליד הדודים יותר קשה", מסבירה ארנפלד. "הרי מסביב כל כך טרחו ועמלו ולא תמיד נעים להחצין את היגון ליד המארחים ולא תמיד נעים לבכות, כי הבכי עשוי להרוס את הסדר שכל כך טרחו למענו. ומצד שני, גם עם היכולת לשמוח קשה להתמודד, כי התחושה היא שמסביב כולם תוהים על פשר השמחה הזאת. ואצלנו, כולם מתקבלים בכל מצב. כל תגובה מתקבלת וישנה תמיכה רבה".

וכשאני אומרת להן שהעבודה שלהן מדהימה ומעלה את הרף של העשייה למען כלל ישראל, ארנפלד דוחה את המחמאה. "אנחנו רק עומדים ומחבקים", היא משיבה. "הסיפורים הם של המשפחות שבוחרות כל יום לקום מהמיטה. זה לא מובן מאליו. זה מאבק שמי שלא מכיר לא יוכל להבין. אבל חשוב לי לציין שיש גם סיפורים אופטימיים של משפחות שהצליחו להשתקם וחוזרות אלינו כמשפחות תומכות ותורמות. אנחנו כל הזמן בריקוד הזה: מצד אחד אובדן ושכול וכאב נוראי, ומצד שני: התחושה העמוקה שעם ישראל חי ואנחנו מצווים להמשיך לחיות".

מאיפה המימון לליל סדר כזה?

"בכל שנה מנקר הספק מחדש", נאנחת ארנפלד. "ובכל שנה מחדש אנחנו מתפללות שהקדוש ברוך הוא יעזור לנו ושנצליח לעמוד ביעד, כדי שנוכל לעמוד במשימה גם בשנה הבאה. יחד עם זאת, אנחנו בטוחים שגם השנה הקדוש ברוך הוא יהיה איתנו. בשנה שעברה היו חסרים לנו כמה אלפים טובים וממש כשהגענו לבית המלון קיבלנו הודעה שהסכום שולם. זה היה נס מדהים. אבל אני מוכרחה לומר שבסופו של דבר האחריות נופלת על תהילה שרושמת את הצ'ק על כל הסכום בחיל וברעדה, כשעוד אינה יודעת אם יהיה לו מימון".

התמיכה בפרויקט יש לה אלמנט נוסף מעבר לתמיכה הכספית זו אמירה של העם שמחבק וזוכר את המשפחות

המשפחות שלנו עוקבות בדריכות וצפייה בפרויקט ומתרגשות מהחיבוק

המעוניינים לתרום מוזמנים להיכנס ל"פרויקט הכסא הריק" באתר גיוס ההמונים "מימונה"

 

לכתבה המלאה לחצו כאן>> 

;