Press Coverage

נשיאה בעול

מתוך דברים שאמרה תהילה פרידמן ינואר 2016 בכנס אובדן ושכול

מהם הכלים שמשמשים אנשים בלתי מקצועיים בסיוע לאדם שכול?

במילה אחת- הלב.

אנשים שכולים חיים בתוכנו, סביבנו, בתוך קהילות, בתוך החברה, בכל מקום ובכל מסגרת אפשרית.

התערבות לאחר אובדן מתקיימת בכל מפגש אקראי עם אדם שכול.

לסייע לאדם שכול באמצעות אמפתיה, בעמידה קרובה, בגובה העיניים, בלהיות נוכח.

נאוה- ארגון הפועל למעלה מ14 שנים ומסייע באמצעות קבוצות תמיכה, ביקורי בית ואירוח ליל סדר משותף.

למעלה מ3000 אנשים השתתפו בהסבה משותפת בליל הסדר בעשור האחרון- מפגש של משפחות שכולות , מחבר, מאפשר ונותן במה ומקום.

הוא מציע לשכולים גם לפתוח את הלב ולסייע מניסיונם למשפחות החוות התמודדות דומה, לקשור את חייהם בחייהם של אחרים .

מעגלים נוצרים ,

ארגון נאוה- מאפשר להיות ביחד ולחוד בו זמנית-  להנציח את השכול וגם להרפות.

מניסיוני האישי למדתי שיש כל כך הרבה משמעות להתקרבות ולהשתתפות לנשיאה בעול במשא השכול.

לפני מספר שנים סיפרה לי מתנדבת שלנו על חוויה מיוחדת שעברה עם אם שכולה.

דליה שיכלה את בנה בפיגוע טרור ב2004 ההלם והכאב היו בלתי נסבלים לדליה.

היא חוותה געגוע עמוק ונוקב לבנה ומאז הפיגוע הייתה עולה לקברו אחת לשבוע, לבכות, לקוות ולשוחח איתו, שם בבית הקברות היא הייתה דואגת לסדר ולנקש את העשבים סביב קברו ומטפחת את הצמחייה שהביאה בשבילו .

במשך שלוש שנים דליה הייתה מבקרת בקברו של בנה אחת לשבוע באופן קבוע.

לדליה בן נוסף- אופיר  שמתגורר בארצות הברית , אופיר ביקש ממנה וחזר והפציר שתבוא לבקר אותו ואת הנכדה.

"גם אני זקוק לאמא, גם אני זקוק לביקור"  דליה כל כך רצתה לשמח אותו, רצתה לבקר אותו התגעגעה כל כך אבל הרגישה שהיא לא מסוגלת לנטוש בבית הקברות את בנה המת.

והרי היא הבטיחה לו שתבקר אותו אחת לשבוע, הבטיחה שלא תנטוש...

כששמעה המתנדבת על הדילמה והקושי בו נתונה דליה

הציעה לה בפשטות שתפקיד את בנה המת אצלה, "אני מבטיחה שאעלה לקברו אחת לשבוע, מבטיחה להשקות את העציצים סביב, מבטיחה למסור לו שתשובי במהרה ושאני כאן במקומך ועד לשובך"

דליה קיבלה את ההצעה והפקידה לשבועיים ימים את בנה המת בליבה של המתנדבת.

ריפוי יכול לקרות כשאנו ערים לסביבתנו, ערים לקושי, רגישים, קשובים ובעיקר משתמשים בלב.

קהילת התמיכה שיצרנו בארגון נאוה לאורך השנים מהדהדת

היא פוגשת הורים שכולים ביום יום, בימי זיכרון, בחגים, בשמחות ,ברגעים משמעותיים ..בשבילי החיים

הרבה יותר חשוב מה ששמעת ממה שאמרת, שהיית- משנעדרת,

 ויותר מכל שנכחת.

לעמוד צמוד לאדם שכול זה נשיאה בעול.

לפני מספר שנים קיבלתי הזמנה להשתתף בחתונה של אחות שכולה, את  דינה אם הכלה ששלחה לי את ההזמנה הכרתי היטב, היא השתתפה בפעילות הארגון לאורך השנים,

התלבטתי אם להיענות להזמנה-היה מדובר בנסיעה ארוכה לדרום...

עשיתי את המאמצים להשתתף והגעתי לחתונה באיחור רב

כשנכנסתי ראיתי מעגל רוקדים , כלה יפה ואמא שמתקשה להכיל את השמחה והיא מוצפת רגשית,

היא עמדה בצד לוחצת ידיים למוזמנים אבל השיבה בשלילה לכל המאמצים לשלב אותה במעגל הרוקדים.

ניגשתי אליה , חיבקתי אותה ולחשתי

"את יכולה לרקוד ,דינה, מותר לך, אני אחזיק עבורך בלב את הזיכרון של גליה ביתך ואת לכי לרקוד עם הכלה,"

היא בכתה, השיבה לי בחיבוק חם והלכה לרקוד עם ביתה הכלה.

הלב שלנו יכול להכיל הרבה ,

אם אנחנו מפנים מקום , מתרכזים בזולת

משא של אבל ואובדן אי אפשר לסחוב לבד.

באמצעות הלב והנתינה יש דרך להקל  ולו במעט את המשא של הנושאים בליבם את זכר יקיריהם לעד.

;